פסק-דין בתיק ע"פ 4606/12

השופט ס' ג'ובראן:

           ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.6.2011 (כבוד השופטים י' אלרון - סג"נ (כתארו אז), מ' גלעד ו-א' אליקים; תפ"ח 47644-03-10) לפיה הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כמו כן מופנה הערעור כלפי עונש של מאסר עולם שנגזר על המערער ביום 30.4.2012. 

כתב האישום

1.         על פי כתב האישום, המערער ומדינה סימנדוייב-זכרוב ז"ל (להלן: המנוחה) היו נשואים זה לזו עד אשר התגרשו בשנת 2005. במועד הרלוונטי למעשה, גרו השניים יחד עם שלושת ילדיהם בדירה בפרדס חנה (להלן: הדירה). בכתב האישום נכתב כי ביום 15.3.2010 החליט המערער להמית את המנוחה וכך, בשעות אחר הצהריים, כאשר שהו השניים בדירה נכנס המערער לחדר הילדים שם שהתה המנוחה, אחז בה בחוזקה מתוך כוונה לגרום למותה, חנק אותה כשלחץ על פיה ועל צווארה, הכה בראשה, הוסיף ודקר אותה פעמיים בבטנה, וכן חתך את פניה באמצעות סכין בה הצטייד. על פי כתב האישום, מעשים אלה גרמו למות המנוחה, בכך שיצרו לחץ על הצוואר ועל הפה באופן שנגרם תשניק מכאני (חנק) עם אובדן דם שנגרם מפצע הדקירה בבטן, בשילוב דימום תוך ציפקי ופגיעה מוחית, כתוצאה משלוש חבלות קהות בקרקפת המנוחה ודימום תחת הקרום הקשה. בכתב האישום נכתב כי בכך גרם המערער למות המנוחה לאחר שהחליט להמיתה. המערער ביצע מעשים אלו בדם קר, בלא שקדמה לכך התגרות מצד המנוחה בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה להבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמיתה והכין מכשיר שבו המיתה. המערער הואשם אפוא בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה המעוגנת בסעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין.

רקע

2.         כעולה מהכרעת הדין, להלן השתלשלות האירועים ביום המעשה: בבוקר יום המעשה הגיעה המנוחה לבית מעסיקתה הגברת נרג'יס יוסף (להלן: נרג'יס) אותו נהגה לנקות. המערער נותר בדירה עם בנם הקטן החולה. במהלך הבוקר הגיע המערער לבית נרג'יס, התווכח עם המנוחה, דרש לדעת עם מי היא משוחחת בטלפון ונטל לידו את מכשיר הטלפון הנייד שלה. מחמוד מחאג'נה, נהג האוטובוס שהסיע את המנוחה מידי יום לעבודתה (להלן: נהג האוטובוס) מסר בחקירתו במשטרה שהתקשר אל המנוחה בין השעות 11:00-10:00 שכן לדבריו, המנוחה חבה לו סכומי-כסף בגין כרטיסיות שרכשה לצורך נסיעה באוטובוס. בהודעתו במשטרה ציין נהג האוטובוס כי לאחר שהתנתקה שיחתו עם המנוחה התקשר בשנית, אז ענה לו גבר ששאלו "מי זה?" והוא ניתק את השיחה כי "לא רציתי בעיות" (הודעתו מיום 22.3.2010, ת/15; בניגוד לאמור בהודעה זו, בבית המשפט העיד שניתק את השיחה לאחר שלא זכה למענה בצד השני של הקו).

3.         בסמוך לשעה 13:00 שוחחה המנוחה עם אמה, הגברת מינה סימונדייב בטלפון וביקשה ממנה לאסוף את בנותיה מבית-הספר, אך לאחר שהשיבה האם כי נכדה ישן, ענתה המנוחה כי היא תיקח אותן בעצמה. לאחר מכן, בין השעות 13:41-13:10 שהתה המנוחה במשרדי חברת ההשמה "אייג'נס" בחדרה. המערער עקב אחרי המנוחה וצפה בה כשהגיע למקום, ולטענתו ראה אותה נכנסת לרכב עם גבר זר לפני שנכנסה למשרד. המערער עזב את המקום ונסע לרכוש לבנו תרופות, שב לדירה והמתין לבואה של המנוחה, שנכנסה לדירה מעט אחריו. בשעה 15:00 לערך המית המערער את המנוחה.

4.         בהכרעת הדין נקבע כי כעולה מהודאת המערער, לאחר ששבה המנוחה לביתה בצהריי היום, המערער בא עם המנוחה בדברים בעת ששהתה בחדר הילדים. המערער טען כי המנוחה הביעה חשדותיה על כך שהמערער נוהג לעקוב אחריה והטיחה בו דברים קשים ופוגעניים. באותו רגע לפת המערער את גרון המנוחה והפילה לרצפה. המערער המשיך באחיזת החנק עד שהמנוחה איבדה את הכרתה וחדלה להתנגד, אך גם אז, המשיך לחנוק אותה. בשלב זה, פנה המערער אל המטבח, נטל סכין גדולה, שב לחדר הילדים, שם שכבה המנוחה על הרצפה, ודקר אותה בבטנה וחתך את לחייה הימנית. לאחר מכן שטף המערער את כלי הרצח ויצא מן הבית. בית המשפט ציין כי באחת מחקירותיו תיאר המערער כיצד חנק את המנוחה פעם נוספת לאחר שדקר אותה, אולם מאחר שתיאור זה הופיע פעם אחת בלבד ואינו חד משמעי, קבע בית המשפט כי המערער יוכל ליהנות מן הספק, ולהניח כי חנק אותה פעם אחת בלבד.

5.        בשעה 15:30 נצפה המערער יוצא מבניין מגוריו כשהוא עצבני ונסער באופן חריג, כך לפי עדותו של בן השכנים בן ה-14. המערער אסף את בנותיו מבית-הספר והסיען אל בית אחותו תוך שהוא מסתיר את השריטות על פניו, ואף נמנע מלהיכנס אליו כדי שלא תראה את פניו. בהמשך, נלקחו הבנות אל אם המנוחה. בשעה 16:00 התקשרה אם המנוחה בדאגה אל בנה, אחי המנוחה, סרגיי סימנדייב (להלן: האח) וביקשה ממנו ליצור קשר טלפוני עם המנוחה כיוון שלא הצליחה להשיגה. בשעה 18:00, הגיעה האם אל הדירה, דפקה על דלת הכניסה אך לא זכתה לתשובה ונכדתה שנלוותה אליה הסבה את תשומת לבה לנעלי המנוחה שהונחו מחוץ לדלת הכניסה. לאחר שלא השיג את המנוחה, פנה האח בשעות הערב לתחנת המשטרה בחדרה וסיפר כי המנוחה לא אספה את ילדיה מבית הספר, וכן כי לא ענתה לשיחות שבוצעו למספר הטלפון הנייד שלה. שוטרי הסיור שהתלוו אל האח לדירה, דפקו על דלת הדירה אך משלא נענו נכנסו אל הדירה דרך חלון דירה סמוכה ושם מצאו את המנוחה שכובה על רצפת החדר ועל גופה סימני חתכים. מותה נקבע במקום.  

6.        כמו כן נקבע כממצא, כי ביני וביני, בשעה 17:27, בעת שנהג את רכבו, התנגש המערער עם רכבו במשאית, פונה במצב קשה לבית-החולים הלל יפה בחדרה ושם נותח. למחרת היום, כאשר שהה המערער בחדר התאוששות, התייצב בבית החולים קצין המשטרה גיא וגנר (להלן: וגנר) שאחראי על ניהול חקירת האירוע והצוות הרפואי מסר לו כי המערער מורדם ואינו יכול להיחקר. למחרת, ביום 16.3.2010 לאחר שמונה למערער סנגור שיצר קשר טלפוני עם וגנר וביקר את המערער בבית החולים, הבין וגנר והחוקרים סמיח מנסור וסאמר ספורי שנלוו אליו (להלן:החוקרים), כי הכרתו של המערער שבה אליו וניתן לתקשר עמו. החוקרים, שהיו מצויים בקלטת אודיו בלבד, הציגו עצמם כשוטרים, שאלו את המערער אם הוא יכול לשוחח וזה השיב בחיוב. בשלב זה הוזהר המערער כי הוא חשוד ברצח המנוחה וכי הוא זקוק לעורך-דין. אחות בית החולים נכנסה אל החדר ושאלה לזהות החוקרים, ולאחר שהזדהו השיבה "טוב, בסדר." בשלב מאוחר יותר נשמע צפצוף מאחד המכשירים שחובר למערער והחקירה הופסקה כדי לוודא שמצב בריאותו תקין. לאחר שהמערער התלונן כי "קשה לו" הרגיעו אותו החוקרים והזדהו בפניו כשוטרים, כשביקש לוודא כי אינם מהתקשורת. בשלב מאוחר יותר סימן המערער בתנועות ידיו לחוקרים - שתמללו אותן למילים - כיצד חנק את המנוחה ודקר את בטנה והודה כי השתמש בסכין. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בשלב זה של החקירה חניקת המנוחה היה פרט מוכמן שכן החוקרים סברו כי המנוחה מתה מדקירה. המערער אמר עוד כי התנגש במשאית כדי לסיים את חייו.

           מספר שעות מאוחר יותר נחקר המערער בשנית. חוקריו הסבירו לו כי עורך דינו בדרך, הזהירו אותו כי הוא חשוד ברצח המנוחה והוא הסכים להיחקר. בחקירה הסביר המערער כי ביום המקרה, לאחר שהבין כי המנוחה "בוגדת" בו, שב לדירתם ונרדם,  ופירט כיצד חנק את המנוחה, דקר אותה וניסה לשטוף את הסכין. מספר ימים מאוחר יותר, נחקר המערער בשלישית בתיעוד ויזואלי וסירב לשתף פעולה עם חוקריו, ואולם יומיים מאוחר יותר, כאשר הוזהר בשלישית כי הוא חשוד ברצח המנוחה וכי אינו חייב לומר דבר, שב והודה בקטילתה. מספר ימים מאוחר יותר, לאחר שחוקריו הזהירו אותו, שב המערער והודה במעשה בפעם הרביעית.

           להשלמת התמונה יצוין כי במהלך מעצרו הביע המערער רצון לשים קץ לחייו, ולכן בוצע מעקב רפואי פסיכיאטרי אחריו, ממנו עלה כי המערער אינו סובל מתסמינים פסיכוטיים וככל הנראה סובל מקשיי הסתגלות ומדיכאון.

הדיון בבית המשפט המחוזי

7.        כאמור, המשיבה ביקשה להרשיע את המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה. להוכחת האישום העידה המשיבה את הורי המנוחה ואחיה וכן עדים שונים רלוונטיים, בהם מתווך דירות שסייע למנוחה בחיפוש דירה להשכרה, נהג האוטובוס, נרג'יס ועוד. בנוסף, הוגשו בהסכמה ההודעות שגבו חוקרות הילדים. כמו כן, העידו חוקרי המשטרה שחקרו את הפרשה וכן  אנשי משטרה נוספים שהיו בקשר עם המערער בעת שאושפז בבית-החולים.

8.         בתשובתו לאישום הודה המערער כי המית את המנוחה אך טען שעשה כן ללא כוונה תחילה. המערער העיד כי הוא והמנוחה ניהלו מערכת יחסים תקינה וכי לא הכין עצמו למעשה, ובמהלך פרשת ההגנה הבהיר כי פעל בעקבות התגרות המנוחה. המערער טען כי לא זכר שהשתמש בסכין אלא נזכר בכך רק לאחר שהשוטרים שחקרו אותו בבית החולים תיארו זאת לפניו, ובהמשך סיפק כמה גרסאות באשר לשימוש בסכין: כי רצה לבדוק אם המנוחה מתה אם לאו, כי ניסה להעירה, ולחלופין כי שוכנע עובר לדקירה כי היא אינה בחיים. כמו כן הביע המערער בפני בית המשפט צער על מעשיו. המערער טען גם להגנה מן הצדק, נוכח מחדלי חקירה שפגעו לטענתו בזכויותיו, והוסיף כי יש לפסול את אמרותיו במסגרת חקירת המשטרה. ראיות ההגנה התמקדו ברובן בעדות המערער ובחוות דעת מומחה של הפסיכיאטר ד"ר גל שובל (להלן: ד"ר שובל), לפיה נשללה במערער החלטה מודעת ורצונית להמית את המנוחה.

הכרעת הדין

9.         כאמור בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין. תחילה עמד בית המשפט על המניע לביצוע המעשה: בית המשפט קבע כי יחסי המערער והמנוחה לא היו תקינים וכי על פי העדויות הוא נהג להכותה. בית המשפט הוסיף כי במהלך החודשים לפני מותה, חשד המערער כי המנוחה בוגדת בו ואף שיתף את אחותו בחשדותיו ימים טרם המעשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הקרע בין בני הזוג התגבש באופן מתמשך לנוכח קנאת המערער והאלימות שנקט נגדה וכי פעל באופן מחושב ומאורגן. בית המשפט הדגיש כי אין ראיות נוספות המחזקות את גרסת המערער והמלמדות שהמנוחה בגדה בו, עם זאת, נקבע כי די בהתנהגות המערער ובחשדו כי המנוחה אכן בגדה בו כדי להקים מניע לרציחתה.

10.       בית המשפט קבע כי אין מחלוקת על קיום היסוד העובדתי של העבירה, וכן, כי היסוד הנפשי מתקיים אף הוא. בית המשפט קבע כי קיימים כמה סממנים המוכיחים כי ניכרה במערער החלטה להמית את המנוחה: המערער תפס את גרון המנוחה וחנק אותה דקות ארוכות לאחר שאיבדה את הכרתה, תוך שראשה הוטח וספג שלוש חבלות; המערער דקר את המנוחה פעמיים וחתך את פניה באמצעות סכין ארוכה; וכן המערער זנח את המנוחה לאחר המעשה והותירה מתבוססת בדמה, ניקה את הסכין מדמה, יצא מהבית ונעל את הדלת אחריו. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה אין הסבר לאופן קטילת המנוחה להוציא כוונה מוגמרת מצדו להמיתה. יתר על כן, בית המשפט קבע שהמערער הודה במפורש בפני חוקריו כי ביקש להמית את המנוחה, ורק כשנחקר ברביעית הכחיש שהתכוון להמיתה. ואולם נקבע כי גרסה זו כבושה וסותרת את יתר הודאותיו. כמו כן קבע בית המשפט כי יש להעדיף את הודאת המערער לפיה התכוון להמית את המנוחה שכן הודה כאמור מספר פעמים בסמוך לאחר המעשה והודאה זו מתיישבת עם יתר הראיות. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער ביצע לפחות שלוש פעולות הכנה למעשה: הפלת המנוחה לרצפה והכנעתה טרם החניקה, נטילת הסכין מהמטבח, ודקירתה פעמים חוזרות ונשנות. נקבע כי המערער נדרש להתגבר על התנגדות המנוחה בעת החניקה, וכי אף בחר סכין ש"חותך טוב", לגרסתו.

11.       בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת המערער לפיה המנוחה התגרתה בו אינה קינטור כמוגדר בחוק. בית המשפט קבע כי הוכח שלאורך השנים נהג המערער כלפי המנוחה באלימות. יתר על כן, בארבע חקירותיו ובעדותו בבית המשפט לא טען כי המנוחה הקניטה אותו וכל שתיאר הוא שהמנוחה הודתה שיש לה חבר ושנישקה אותו. בית המשפט דחה את טענת המערער כי המנוחה טענה בפניו "אתה לא גבר בכלל, מה שאתה לא עשית תוך 10 שנים הוא עשה לי תוך יום אחד. היא אמרה לי שאיבר המין שלו יותר ארוך מהגובה שלי" (עמוד 200 לפרוטוקול). בית המשפט קבע כי דברים אלה לא נזכרו בחקירות המערער, הוא נמנע מלהסביר את כבישת עדותו, ויש לדחות את טענתו כי "התבייש" לספר במשטרה על דברי המנוחה. עוד נקבע כי גרסתו אינה הולמת את העדויות על אופייה הטוב של המנוחה. בית המשפט הוסיף כי אפילו היה מאמין לגרסתו הכבושה של המערער, אמרותיה הנטענות של המנוחה אינן מהוות קינטור, וכי המערער נהג בקור רוח ובאופן מחושב אף לאחר ש"קונטר" לטענתו. כמו כן נקבע שהתנהגות המערער מלמדת על נקמה קטלנית בדם קר ועוד נדחתה הטענה לפיה מוצאו העדתי של המערער השפיע על עצמת הקינטור שחווה.